ספסלים בניו יורק

לא תמצאו אותם בשום מדריך תיירים.

הם לא אטרקציה.

לפעמים מרופטים ישנים עם חלודה… לפעמים חדשים ומבריקים…

בדיוק כמו ניו יורק.

בדיוק כמוני.

הספסלים בעיר הזו ראו ושמעו הכל.

הם שמעו אותך בקיץ המהביל עם 100% לחות מקטר על הכבשן הלוהט שנקרא אוגוסט…

ושמעו אותך בקור המקפיא של דצמבר מקלל ומצחקק באותו זמן עם כוס משקה חדש בטעם ערמונים ודלעת או דלעת ערמונים עם קמצוץ זעפרן וקינמון על הר קצפת שמסתירה את כל ה”מה לעזאזל אני שותה עכשיו???” וכמה זמן אני עוד צריך להסתובב אם זה ביד לפני שארגיש מספיק בנוח להיפטר מהגועל הזה מבלי להרגיש בזבוז

(אני חייב להתחיל להתייחס ברצינות בפעם הבא לרמזים של סטארבקס: “הטעם החדש של החג. בוא תקנו בכוס גבוהה קחו שלוק ותזרקו את כל היתר”)

ספסלי ניו יורק מספרים את הסיפור של העיר.

את הסיפור שלי.

וכמו כל סיפור טוב זה תמיד מתחיל בהבטחה גדולה, בשפע של אפשרויות – סנטרל פארק!

פה הם מפוזרים בכל פינה. לפעמים מתקבצים בשביל ארוך ורצוף ולפעמים נחבאים בין שיחים וסנאים.

לפעמים זה מרגיש כאילו המתכננים בנו שבילי ספסלים ורק אז שיבצו את האגמים והעצים. הם פה בדרך כלל עם לוחית של תורם מסתורי. ואתה רוצה לשבת על כל אחד ואחד מהם. ואתה רוצה להכיר כל שם על כל ספסל. בדיוק כמו אז אחרי הצבא שיצאת לעולם הגדול ורצית לטרוף את הכל. עולם של אפשרויות וספסלים.

ולאט לאט מרחוב לרחוב משדרה לשכונה אתה מתחיל להכיר את עצמך ולהבין שלא כל ספסל נוח. שיש כאלה שנראים מאד מזמינים אבל אחרי כמה דק אתה חייב לקום ולהמשיך.

ואתה ממשיך.. ונכנס למטרופולין ומסתובב בין חדר לחדר בין אומנות קלאסית למודרנית, ומתיישב על ספסל ארוך במרכז החדר ויחד עם תיירים מיפן מהנהן בחשיבות קוסמופוליטית על הכישרונות שעל הקיר. (לפחות נדמה לך שהם מיפן אבל זה לא מנומס לחשוב שסיני ויפני נראים לך בדיוק אותו דבר) אז אתה והספסל שותקים ומהנהנים בהתפעלות כלפי חוץ, אבל עמוק בפנים אתה שואל את עצמך איך הפורטרט של וון גוך מרגיש שלצידו יש ציור מודרני שמורכב ממשולשים וריבועים ושיעורי בית של ילד בן-3.

אתה נפרד מהספסל ומשאיר אותו לקבוצת המתפעלים הבאה ויוצא לשדרה החמישית.

השדרה החמישית. אין מספיק ואווו בווואים בכדי לתאר את השדרה הזו. יש בה הכל חנויות יוקרה וקבצנים, מגדלי בבל וטראמפ אחד. נקניקיות ועשן שעולה מהמדרכה מספר לך שהעיר לא באמת נגמרת רק על פני הקרקע.

ואתה צועד וצועד וזה לא נגמר… ואז עובר ליד אחת מאלפי החנויות שבכניסה שלהם יש פסל. שומר, בדרך כלל כהה עור עם גוף שמורכב מקשיחות של אתלט, אל יווני ומבט קפוא של טוני סופראנו. שילוב שמרמז לך שהוא לא צריך שום ספסל. 8 שעות משמרת הוא באמת לא צריך שום ספסל.

אתה מתעלם מהרמז ונכנס.

משוטט בכל הקומה ומגלה שיש עוד 8… עולה קצת יורד קצת מתחיל להתעייף. ואתה שמורכב משילוב של מטרנה צמחית, סלט נבטים וקפה ארומה… חייב לנוח קצת…

אבל לא פה. לא משנה כמה תחפש פה אין שום ספסל.

רמזים אתה חייב לשים לב לרמזים.

חזרה לרחוב.

מחליק על המדרכה כמו מקצוען בין ערמות זבל למכוניות יוקרה. יורד דרומה… חותך טיפה מזרחה… והנה אחד מהם…

האחד.

ברגע שאתה מודע להם… אתה רואה אותם בכל פינה… מזמינים אותך בקול מפתה.

אבל תמיד יש את אותו אחד.

ואתה מתיישב… ומעבד בראש את כל החוויה המטורפת של העיר הזו. ומבין שרק ברגעים האלו, על אותו ספסל… רק פה אתה חי ורק פה נעשה הטיול האמיתי.

כל השעות בין ספסל אחד לשני זה רק שעות שאתה נושם… “שעות קלט” לקלוט דברים… אין באמת זמן לעבד אותם או לתייג אותם, או אפילו להנות מהם. הכל רק נקלט לעיון מאוחר יתר, וכשאתה מתיישב על הספסל שלך… ומעבד את כל החוויה… עכשיו הוא כבר שלך. אתה והוא חולקים את הטיול.

ואתה תזכור את אותו ספסל גם אחרי עשור שתחזור לעיר. ואתה תחפש אותו.

ואם יש לך מזל ולא הורידו אותו בכדי לבנות איזה בניין גבוה ויציב כמו עוד מאות בניינים אחרים בעיר הזו… אז אולי יש סיכוי שהוא עוד שם מחכה לך להמשך הטיול.