וכשהאדם לא נלחם בצמא… לפעמים הוא פוגש את טעם החיים.

יש שלב כזה, באבטיח…

שהוא כבר לא גדל…

הוא נושם.

הוא לא מחפש עוד, הוא מרוכז בעצמו. הוא לא מתפשט בגזע, הוא מצטמצם בגרעין.

הצמח שולח איתות פנימי, דמוי פרידה.

“אני מפסיק להזרים אליך מים כי אתה צריך עכשיו… להפוך מתוק”.

זה נשמע כמעט אכזרי. אבל זה לא.

זהו שלב ההתמרה.

כדי שפרי יהפוך מתוק, הוא חייב להיגמל.

אחד מהדברים שלמדתי מהידרופוניקה זה שהגידול החכם הוא לא זה שמטפח כל הזמן, אלא זה שיודע מתי לסגת בעדינות.

מתי לא להשקות.

מתי לא להאכיל.

מתי לא לגעת.

היום, כשאני עוצר את המים באבטיח האחרון לפני הקטיף, אני לא מרגיש אשמה. אני מרגיש הקשבה.

אני לא קוטף אותו לפני הזמן. אני רק מפסיק להזרים לו את האפשרות לברוח.

יש בזה משהו עמוק.

ביכולת לומר: “די, עכשיו זה אתה עם עצמך”.

לילד.

לבת זוג.

לשורה האחרונה בשיר שאתה כותב.

בסוף הכל קורה בזמן שלו.

מי היה זה שכתב…:

“Isn’t it funny how day by day nothing changes, but when you look back, everything is different?”

תנו לאבטיח שלכם רגע אחד בלי רעש.

כשהשורשים לא שותים, הסוכר מתרכז.

כשהצמח לא נלחם לגדול, הוא מבשיל.