אנחנו אוהבים למצוא היגיון בעולם. סדר, חוקיות, תבניות קבועות.
אבל אז מגיע משהו כמו תירס זכוכית – והוא פשוט זורק את כל החוקים לפח.
למה בעצם שהתירס יהיה צהוב, אחיד, מסודר בשורות ישרות?
למה שלא כל קלח ייראה שונה מהקלח שלידו?
התירס הצבעוני הוא תזכורת חיה לכך שהטבע לא משחק לפי הכללים שלנו – הוא פשוט עושה מה שבא לו.
אנחנו לא המצאנו את התירס הצבעוני.
זה קרה הרבה לפני כן – בזכות ילידים אינדיאנים בצפון אמריקה, שטיפחו אותו במשך מאות שנים על ידי שמירת הזרעים הכי צבעוניים וזריעתם מחדש.
ואז הגיע קארל בארנס, חקלאי מבוגר עם שורשים אינדיאנים מאוקלוהומה ש’שיחק’ עם הנושא והנה לכם ‘Glass Gem’ תירס אבן זכוכית.
עבור האינדיאנים, זה לא היה רק אוכל – זה היה טקס, אמנות, דרך חיים. הם לא ניסו לשלוט בתירס, הם לא הכריחו אותו להיות משהו אחד – הם פשוט נתנו לו לגדול איך שהוא רצה, וכל דור קיבל קלחים חדשים עם שילובי צבעים שאיש לא תכנן מראש.
ואז בא האדם התעשיתי ואמר:
“הבה נהפוך את כל התירס לצהוב, אחיד, מתוק, צפוי.”
כי סדר זה נוח.
כי גיוון זה בלאגן…וקיבלנו את התירס הצהוב המוכר לכולנו.
התירס הוא יותר מסתם פחמימה
פק סיבים תזונתיים – לעיכול טוב יותר ולתחושת שובע.
בטבע יש כאוס, אבל החקלאות המודרנית לא יכולה להרשות לעצמה הפתעות.
במשך שנים היה מקובל לחשוב שלא ניתן לגדל תירס על מים בעיקר בגלל עניין ההפריה.
תירס הוא צמח מאביק-רוח, כלומר הוא תלוי ברוח כדי להעביר את האבקה מהפרחים הזכריים (הנמצאים בראש הצמח) אל הפרחים הנקביים (השיבולים שמתפתחות במפרקים התחתונים). כשיש מספר קטן של צמחים במערכת הידרופונית ביתית… ולא שדה תירס ענק, ההאבקה היא פחות יעילה, מה שעלול לגרום לשיבול עם מעט גרגרים או כזו שלא מתפתחת כלל.
בתאוריה.
לפני כשנה העמדתי את התאוריה הזו למבחן.
התמונות לפניכם.
זה אפשרי.
ניתן לגדל גם תירס על מים בלבד.
ומה אפשר ללמוד מהתירס הצבעוני?
אולי, שלא הכל חייב להיות אחיד. מסודר. נורמלי. צפוי.
שהניסיון שלנו להפוך הכל לקו ייצור, זה טירוף.
שהדברים הכי יפים בעולם – מתרחשים דווקא כשמכניסים קצת כאוס ביום יום.