יש צמחים שהעולם כולו מכיר ומעריץ, ויש כאלה שלוקח להם זמן לקבל את ההכרה שמגיעה להם.
המנגולד במשך שנים הסתובב בצידי הדרך, ונראה כמו גרסה לא החלטית של תרד.
צבעוני מדי בשביל להיות רציני, מריר מדי בשביל להיות פופולרי.
אבל זה בדיוק העניין.
המנגולד לא מנסה להתחבב על אף אחד.
הוא גדל פרא, עם גבעולים בשרניים ועלים רחבים כאילו הוא צועק: “אני כאן, ואם זה מפריע לך- זאת בעיה שלך.”
בעוד שברוב העולם המנגולד היה “עוד ירק ירוק”, ברומא העתיקה הוא זכה לכבוד של ממש.
החיילים הרומאים היו אוכלים מנגולד לפני קרב, מתוך אמונה שהוא מעניק כוח וסיבולת.
גם בספרות הרפואית של ימי הביניים הוא כיכב- נזירים אירופאים האמינו שהוא מטהר את הדם, מחזק את הריאות ואפילו “מנקה את הנשמה”.
המנגולד הוא מפלצת תזונתית:
באופן מסורתי, מנגולד אוהב קרקע לחה ודשנה, אבל גם מושך הרבה מזיקים.
בהידרופוניקה? כל הבעיות האלה נעלמות.
אז מה אפשר ללמוד מהמנגולד?
שלא צריך להתנצל על צבע, על נוכחות, על זה שאתה לא מתאים לקטגוריות של אחרים.
המנגולד לא מנסה להיות חביב הקהל. הוא לא מנסה להתחנף או להתבלט, הוא לא צועק, הוא פשוט שם הדיוק כמו שהוא… ומי שיודע להעריך אותו, מרוויח.