יש שעות שאסור לקצור בהן דבר.
את זה למדתי לא מספר, לא ממורה… אלא מהעלים עצמם.
הם לימדו אותי להקשיב… לא לשמש, לא לרוח, אלא לשקט שבין טיפות הלילה.
כי אם אקטוף עגבנייה בצהריים, זה כמו להעיר מישהו באמצע חלום.
הוא יפתח עיניים, אולי יחייך, אבל משהו בו כבר לא יהיה שלם.
במערכת הידרופונית אין איפה להסתתר.
האדמה שבעבר בלעה טעויות נעלמה.
אין עומק שיסלח לך, אין שכבות נסתרות שיכסו על היד הרועדת או השיקול הלא נכון.
כל מה שאתה עושה מתגלגל ישר אל השורש החשוף, וזו לא מטפורה. זה מדד. זה טעם. זה צבע. זה אורך חיים.
וזה בדיוק מה שקרה לי בבוקר כשאני מושיט יד לעלה שנראה בשל… מבריק כזה, שביקש להיקטף…
אבל ברגע שנגעתי בו הרגשתי שהוא עוד לא מוכן.
כאילו הוא אמר לי “עזוב, תן לי עוד רגע עם עצמי”.
ואני יודע איך זה נשמע רוחניקי… אבל היה שם משהו מתוח מדי.
כמו מיתר שמישהו עוד מנגן עליו ואתה בא לנתק אותו באמצע שיר…
ואז הבנתי שזה לא הזמן שלי לבחור… זה הזמן שלו לבקש.
ושאם אני באמת רוצה לקטוף משהו בשל, אני צריך לדעת לחכות לו.
קמתי מוקדם לקטיף…
בבוקר הפרי עוד זוכר מי הוא.
הוא לא הספיק להתייבש, לא התעייף מהחום, לא התכווץ מהאור.
הוא עדיין מלא מים ותרכובות וחלומות שעדיין לא הספיקו להתנדף.
יש לו גוף, ויש לו נשימה, ויש לו שקט.
בצהריים כל זה הולך לאיבוד.
והטעם אולי עדיין טעים, אבל הוא טעם אחר. טעם עייף יותר, לחוץ יותר.
טעם של משהו ששרד, לא של משהו שנבחר.
החקלאים הקדמונים על גדות הנילוס במצרים נהגו לקטוף את עלי הכוסברה לפנות בוקר, רגע לפני שהשמש נוגעת בהם.
הם האמינו שלשמש יש כוח לייבש את הסודות של האדמה, וכשקרן ראשונה נופלת גם הזיכרון נעלם.
וביפן, מגדלי תה מהזן גיוקורו חוסמים את האור בעלים לפני הקטיף.
שומרים על הצל, שומר על הארומה, כאילו התה הזה יודע שמה שנשמר בלילה טוב יותר מכל זוהר של יום.
ההידרופוניקה לא ממציאה את הטבע. היא פשוט מסירה את הרעשים…
ואז אתה מגלה שהצמח תמיד ידע יותר ממך.
שהוא מראה לך מתי הוא מוכן, מתי לא, ומתי עדיף שתניח לו.
וזה לא תמיד הזמן שנוח לך, ולא תמיד הזמן שהשוק דורש.
אבל זה הזמן שבו משהו שלם מתאפשר.
אז מה עושים?
קמים מוקדם. מקשיבים.
בודקים את המתיחות של הגבעול, את ריח העלים, את השפה הסודית של הצמחים.
לא קוצרים מתוך לוח זמנים, אלא מתוך הקשבה.
כי פרי שנקטף מוקדם מדי הוא כמו מילה שלא הייתה צריכה להיאמר,
ופרי שנקטף מאוחר מדי הוא כמו אמת שכבר אבדה לה התועלת.
אם רק אדע לזהות את השעה שבה העגבנייה בשלה באמת,
אולי אדע לזהות גם את הרגע שבו הגיע הזמן שלי לקום, לנשום, ולהגיד:
זה הרגע שלי להבשיל.
או כמו שכתב עמיחי: “הזמן הכי טוב הוא בדיוק כשהחושך עוד לא הלך והאור עוד לא בא.”
