אקו מיינדפולנס

לפני זמן מה השתתפתי בהרצאה של דר’ דניאל נווה. ארכיאולוג אנתרופולוג ואיש חינוך.דניאל דיבר על מושג שלא הכרתי קודם בשם אקו-מינדפולנס. הוא הזכיר את המושג בהקשר של חברת לקטים ציידים עימם חיי במשך מספר שנים בדרום הודו.בעודו מתאר את החיים של אותם ציידים לקטים נדדו מחשבותיי אל המונח הזה אקו-מינדפולנס. ניסיתי להבין כיצד עולם האקו מתחבר למינדפולנס, ולא הצלחתי.בדיעבד הבנתי שהסיבה שלא הצלחתי הייתה כי מוחי היה טרוד בוויכוח שניהלתי עם הבן שלי כמה שעות קודם לכן. אני בדיוק התיישבתי לאכול סלט שהכנתי והוא התייצב מולי דורש שאעזוב הכל ואסיע אותו לחבר בקצה הישוב.תוך כדי הויכוח הוא זרק לאוויר: “אבא כבר אי אפשר לדבר איתך כשאתה ככה!””איך ככה?” שאלתי”ככה עם הירקות שלך”. אמר והלך.מכירים את זה שמשפטים מסויימים נתקעים לכם בראש כמו אותו שיר שאתם מתעוררים איתו ולא מצליחים להיפטר ממנו שעות…? כך היה עם המשפט הזה.אחרי כמה שעות נאלצתי להודות בני לבין עצמי שזה נכון. שישנם רגעים מסוימים בהם אני לא קשוב לסביבה שלי אלא רק למה שאני עושה באותו רגע. וכמעט תמיד הרגעים האלו קשורים לשינוי שעובר עלי בשנים האחרונות בכל הנוגע לגידול צמחים.מסתבר שכשאני מתיישב לאכול סלט ירקות שאני גידלתי אני נכנס… לזון. אני עובר סוג של… כמעט טקס דתי.לא חשבתי על זה עד אותה שיחה. לא שמתי לב לזה בכלל.אבל האמת היא שכשאני אוכל את העגבנייה שגידלתי אני כל כך מרוכז בזה שכל רעשי הרקע משתתקים ואני עובר סוג של חוויה רוחנית.אני מכיר את אותה עגבנייה.אני זרעתי אותה באדמה והנבטתי אותה במשך שבועות. ואז העברתי אותה למערכת ההידרופונית וגם שם אני מכיר את כל השתילים. אני מוריד עלים פגומים. עושה הדליה מגן עליה מפני מזיקים ומחלות.אני מכיר את אותה עגבנייה .ואז מגיע הרגע שאני צריך להחליט אם לקטוף אותה שהיא עוד כתומה כי יתר העגבניות על הגבעול כבר אדומות. האם לחכות או לקטוף לפני שהאחרים ירקבו על הענף.ואז היא מגיעה למטבח וגם פה אני צריך להחליט כמה מהעגבניות לחתוך לסלט וכמה להשאיר במקרר כי לא יעלה על הדעת לזרוק סלט של עגבניות שאני גידלתי סתם כי שבעתי. אני הרי מכיר אותה.אז אני מחשב כמה בדיוק אני רעב ומתחיל להכין את הסלט בזהירות כמו נוסחה מתמטית.ואז השלב הסופי שבו העגבנייה כבר בפה. אני מרגיש את הטעם המתוק חמוץ את המרקם את הריח. כל החושים משתתפים בפסטיבל שאייל שני מפיק…ברגעים האלו אני חלק מהעגבנייה והיא חלק ממני.הרגע המזוכך הזה… כל כך עוצמתי שאין דרך לתאר אותו מבלי לחוות אותו..חזרה להרצאה…זו הסתיימה בתחושות מעורבות של כעס על העולם שבו אנו חיים לבין ערגה לעולם של ציידים לקטים שכבר לא קיים.כל המשתתפים התפזרו בשקט.המחשבות נודדות אל מקומות אחרים ואל זמנים אחרים.כל אחד יצא עם תבונה לחיים…ואני… אני רק המשכתי לחשוב על אותה עגבנייה…