זה נכון לבני אדם… לאהבה, זה נכון לדתות, וזה נכון גם לפרחים.
היום בבוקר עמדתי מול הגינה שלי והקשבתי… הקשבתי לשקט לפני שכולם מתעוררים, וניסיתי לחשוב מה יקרה אם אקח פרח קישוא זכרי… עם כל האבקנים, כל הגאווה הזכרית שלו… ואניח אותו בעדינות על פרח נקבי של מלפפון. לא בכוח, רק נגיעה. גישור רך בין מינים, ניסיון פיוס בין בני אותה משפחה.
דלועיים שניהם, אחרי הכול.
אבל שום דבר לא קרה.
הפרח לא נסגר, לא נפתח, לא אמר תודה ולא שלח שום אות של שיתוף פעולה. כאילו הסתכל בי ושתק.
כאילו רצה לומר… תרגיע…תנשום עמוק… זה לא יעבוד… זה שאנחנו דומים…לא אומר שאנחנו דומים אם אתה מבין למה אני מתכוון.
וזה הדבר המוזר במשפחה הזאת, משפחת הדלועיים. דלעות, קישואים, מלפפונים, אבטיחים, מלונים, כולם תחת אותה קורת גג בוטנית.
לכאורה, אחים ואחיות. אבל בפועל… הם לא מדברים. לא באמת. כי קישוא שייך לסוג אחד (Cucurbita) ומלפפון לסוג אחר (Cucumis),
וזה מסתבר בדיוק כמו לנסות לשדך צב ים לפינגווין רק כי ששניהם שוחים יפה.
אין פה עקרות, זה פשוט חוסר שפה משותפת.
זה לא עניין של גנטיקה בלבד, אלא של רצון עמוק של הטבע לשמור על ייחוד, על גבולות, על זהות.
גם כשכולם לבושים את מדי אותה נבחרת.
אני זוכר שלמדתי פעם על ניסוי שערך אחד חוקר גרמני מנדל נדמה לי, אבי תורת התורשה או משהו כזה…אבא של משהו. הוא ניסה להבין את דפוסי ההכלאה בצמחים. הוא עבד עם אפונים ולא עם קישואים, אבל התובנה שלו הייתה בול בפוני… לא כל תכונה עוברת, לא כל ערבוב יוצר תוצאה.
לפעמים אתה משקיע ומערבב ומחכה… אבל הטבע, כמו הבת שלי (לא יודע למה נזכרתי בזה), מחייך באדישות מתעלם וממשיך בדרכו.
מי היה זה שכתב? “הוא אהב אותה עד כדי כך… ששכח לשאול אם היא רוצה בכך.”
במערכת הידרופונית, האינטימיות הזו בין פרחים הופכת מעניינת יותר. אין חיץ של אדמה, אין סבלנות. כל נגיעה נמדדת, כל אבקה שמונחת נרשמת על לוח הבקרה של הבריאה.
וזה מה שהופך את ההפריה המינית בעולם הצומח למשהו… כמעט פילוסופי.
אתה תלוי ברצון של שניים להתחבר.
לא בכוח, לא בגלל שתכננת, אלא אם הם באמת רוצים. כי אפילו אם תיקח את גרגרי האבקה הכי טריים מפרח זכרי של קישוא, ותניח אותם בדיוק על צלקת הפרח הנקבי של מלפפון… כלום.
אפילו לא הבטחה.
וזה לא רק עניין של חקלאות. גם בגוף שלנו, לא כל חיבור יוצר חיים. לא כל מגע מוליד תוצאה.
אבל מגע כן יוצר שאלה. הוא יוצר שדה, מטען, מתח. ולפעמים, כמו בין מלפפון לקישוא, הכי קרוב שיש …
ועדיין לא נוגע.
ובכל זאת, בתוך אותו מין, למשל בין שני זנים של קישוא, יכולה להתרחש הכלאה טבעית … אפילו מבלי שנשים לב.
וזה חשוב במיוחד כשחושבים על המשך הדור. אם שומרים זרעים, אם מתכננים את העונה הבאה. כי כל נגיעה יכולה להפוך לדור חדש…
או להישכח.
מבחינה בריאותית, הקישוא עשיר בויטמינים A ו־C, נוגדי חמצון ונחשב לירק שתורם לעיכול תקין ולחיזוק מערכת החיסון. המלפפון לעומתו מורכב ברובו ממים, תורם לאיזון נוזלים בגוף ומסייע בהרגעת העור.
שניים בני אותה משפחה, תרומתם שונה. תכונותיהם נפרדות. אולי זו בדיוק הסיבה שהטבע בחר להפריד ביניהם גם ברמה הביולוגית.
פעם כשעוד הייתי צינקן כתבתי:
“אהבה חד צדדית זה כמו לשיר סרנדה למדחס של מזגן.”
וכך, כמו אדם שמנסה להבין למה אהבה לא קרתה למרות כל הסימנים… אני עומד שם לפעמים מול הגינה שלי… מול הקישואים מול שורת מלפפונים, ותוהה. אולי אנחנו כל הזמן מנסים לחבר דברים שלא נועדו להתמזג.
אולי אנחנו מתעקשים ליצור אחדות איפה שהטבע ביקש בידול.
אולי זה בדיוק הסוד: להבין מתי לא נועדנו להפרות אלא רק להיות בקרבה.
לצמוח זה ליד זה…
לצמוח זה מזה…
בלי לחדור.
אני מתיישב בין הצמחים ופתאום מבין…
אתה לא יכול לגרום למישהו לאהוב אותך על ידי זה שתיתן לו עוד ממה שהוא כבר לא מעריך… אולי כבר לא צריך.
אבל שום דבר לא קרה.
וזה לא רק עניין של חקלאות. גם בגוף שלנו, לא כל חיבור יוצר חיים. לא כל מגע מוליד תוצאה.
ערכת זרעים אורגנים - לשתילים
המחיר המקורי היה: 280.00 ₪.220.00 ₪המחיר הנוכחי הוא: 220.00 ₪.
זרעי חמנייה 2 ק"ג
55.00 ₪
מגשי הנבטה פרמיום (5 יח')
750.00 ₪
זרעי אלפלפא 1 ק"ג
38.00 ₪
