את העגבנייה לא אוכלים… נוגעים בה. פורסים אותה באיטיות.

מניחים אותה על הלשון. נותנים לה להתערבב עם הלחות שבפה, עם הרוק, עם תחושת ההפתעה שהגוף עוד לא הספיק לפענח.

יש עגבניות שכשחותכים אותן, הן גונחות. שפריץ חד של מיץ על השיש, זרעים שמתפזרים כמו אחרי סערה.

יש כאלה שבוכות. רכות, עם עור דק שנכנע בלי התנגדות. יש גם את הקשות, שדורשות זמן. לאט לאט, בלי למהר. היא לא נמסה לך בפה… היא מתפצחת לך בלב.

וזה תמיד אישי. כי אף עגבנייה לא מרגישה כמו אחרת.

היא באה מיבשת אחרת, פרצה לחיינו כמו אהבה אסורה. וכמו תמיד, הכנסייה נבהלה. החשש היה ברור: היא אדומה מדי, עסיסית מדי, מזמינה מדי. לא ייתכן שפרי שנראה כל כך מלא חיים יהיה טהור. היא כונתה “תפוח האהבה” לא במקרה… יותר מדי מיץ… פחות מדי אלוהים.

ובכל זאת, היא התגנבה. גני וורסאי, השווקים של נאפולי… בכל מקום שהיא הופיעה בו, קורה אותו דבר: הפה נפתח, היד נשלחת, ומיד אחרי הביס, עובר בך גל עדין של אשמה. כאילו טעמת משהו שלא אמור להיות מותר. משהו פרטי מדי. אינטימי מדי.

כמו מכתבים ישנים, כמו נשיקה ראשונה, כמו הפעם ההיא על המרפסת כשהיא חייכה לך עם העיניים.

אגב, גם מדעית, זה הגיוני. העגבנייה עשירה בליקופן, חומר נוגד חמצון שמחזק את כלי הדם ומשפר את זרימת הדם. יש שיגידו שזה מקרי. אחרים יראו בזה סימן. לא כל פרי יודע לדבר עם הגוף שלך בשפה של חמימות, חיוניות ומגע.

ולכן כשאני מסתכל על עגבנייה, אני לא שואל אם היא אורגנית או לא, אם היא בגודל הנכון או לפי התקן. אני פשוט שואל את עצמי… האם אני מוכן להתמסר לה. האם אני מוכן לגעת, להרגיש, להתרגש.