אני ושלמה ארצי בניו יורק

הצלצול מעיר אותי בקומה 33 .

האמת לא באמת מעיר וזה לא באמת צלצול. יותר מנגינה אקראית מפליליסט שירים…

שלמה ארצי מספר שאין שום פטנטים ושהעולם נהיה כבר גימיק ומציע, לחזור לאינטימיות בחדר…

אני לבד בניו יורק בשבוע שלפני חג המולד. קר פה כמו שקר בגיהנום של מישהו שהפר הבטחה…ואינטימיות היחידה שיש לי פה זה עם גופיה בלויה שאני עוד שומר מהסדיר וספר שאני מנסה לסיים בערך מאותה תקופה.

אני ער כבר יותר משעה. הגעתי אתמול לעיר והשעות עוד לא הסתדרו. נפלתי גמור בשבע בערב והתעוררתי באמצע הלילה שלי… או תחילת הבוקר שלה…

אומרים שעל כל שעה הפרש צריך יום שלם של הסתגלות, מה שאומר שבדיוק שאשוב לארץ השעון הביולוגי שלי יתחיל לחיות את זמן ניו יורק.

בפרץ אנרגיה ששמור רק לבקרים שבהם אני לא באמת חייב להיות איפשהו, אני זורק את השמיכה וקם. יש גבול עד כמה אפשר להשאר במיטה.

החלק המחושב והרציני שבי כבר מחשב כל שקל וכל דקה מבוזבזת נמדדת פה בדולרים.

החלק המפוזר והילדותי פותח את הווילון ובוהה בשבע מליון איש.

הם בוהים בי חזרה

“תזכיר לנו מי אתה ומה אתה עושה פה? האם נתנו לך משהו להעביר ומי ארז לך את התיקים…?”

תיקים… רעיון טוב. אני מחפש את המזוודה ושולף ממנה את מברשת השיניים.

בשירותים אני פוגש את האסלה שמקבלת אותי בצבע וורוד מזעזע. לרגע אחד של חלחלה אני לא קולט מאיפה האור ואז נזכר שכל החדר הזה הוא כמו דיסקוטק פסיכאדילי משנות השמונים עם תאורה צבעונית בשירותים ובמקלחת. כל המלון הזה הוא כמו המוח של אנדי ורהול על טריפ.

המוסיקה בטלפון ממשיכה וארצי שר על חליפת חיינו . אני לא צריך יותר רמזים. מתלבש ויוצא לא לפני שאני מצייד את עצמי במעיל, כובע, כפפות, צעיף, חולצה לחלפה. טלפון, אוזניות אלחוטיות, מטען נוסף, בקבוק מים, ארנק ו 100 דולר נוספים בגרב.

5 דק ואני בחוץ.

המלון שלי ממוקם ברח’ 50 בין ברודווי לשדרה ה-8. דקה אחת מתחנת המטרו. 3 דק מסטרבקס, 4 דק’ מטיימס סקוור, ו12 שעות מכל מה שאני מכיר.

אני לבד בעיר. אני ושלמה ארצי.

“נסיתי נסיתי מאוד להילחם ברוחות, לא סיפרתי לך כמה…”

אז עליתי על מטוס וחציתי אוקינוס ועכשיו אני פה בטמפ’ של מינוס קור איימים, עומד בתור בסטרבקס עם עוד תיירים שלא הצליחו להסתגל לשעות או שרצו לכבוש את העיר הכי מוקדם שאפשר… או סתם חייבים לפתוח את הבוקר עם קפה בטעם של כוס חד פעמית כולל יסורי המצפון על ההתחממות הגלובלית בכל שלוק.

המקום מפיץ ריח של קפה טרי ונימוסים קרים. ” White chocolate mocha” אני מבקש בקול רציני משתדל לא להזכר במרגול מארץ נהדרת. “small cup please.”

המלצרית מחייכת בנימוס רושמת את שמי על כוס לבנה ומזמינה את הלקוח הבא. אני ניגש הצידה כמו בדלפק של הסופ נאצי וממתין בנימוס שיקראו בשמי.

כולם פה מנומסים. בעצם לא כולם, רק מי שמנסה למכור לך משהו. מחייכים שואלים אם אני צריך עזרה.

איזה כיף זה להרגיש כמו ילד לכמה רגעים…שמישהו דואג לך ורוצה לעזור לך…איזו תחושה חמימה עוטפת אותך בעיר זרה שמישהו שואל לשלומך. שלומי נהדר, תודה ששאלתם, והיה אפילו טוב עוד יותר אם לא הייתי ציני ובאמת הייתי מאמין למוכרת שבאמת איכפת לה. פתאום אני מצטער שלא שאלתי אותה מה שלומה. סתם ככה כמו בני אדם. בלי כוונות ובלי להיות קריפי.

אני אוסף את השתיה ויוצא לכיכר.

הכיכר הזו תמיד מזכירה לי מיקרו קוסמוס של העולם, אבל בהקצנה. כמו קריקטורה שנועדה להעביר מסר. רק שלא תמיד אתה מבין אם הבדיחה היא בשבילך או עלייך.

טויס אר אס, הרשי, ווירג’ין רקורדס, Foot Locker, דיסני, M&M’s, פוראבר 21, ספורה, זארה, גאפ, לי קופר, לוי שטראוס… זה רק מה שאני קולט במבט ראשון… הראש קצת מסתחרר והצבעים והשלטים כמו באותה סצינה מסרט שהכל מסתובב סביבך עד שאתה מאבד את ההכרה וקורס.

אני מתיישב על אחד הכסאות האדומים שפזורים במקום… ואז הריחות מכים בי… בליל של כל העולם וקצת מעבר לו…מקדונלד’ס, טאקו בל, פלאנט הוליווד, סאבוויי, KFC, סטארבקס, דאנקן דונאטס, Friday’s ועוד 200 עגלות של נקניקיות… מי היה מאמין שדווקא מרכז העולם יריח מנקניקיות.

בינתים באוזניה שלמה ארצי מנסה להיות חבר: “ניתקתי את עצמי מהרוב אך בתוך המציאות חטפתי גננה”

אני לגמרי איתך שלמה.

09:00

אני ממשיך מזרחה ברח 49 לכיוון עץ האשוח הכי מפורסם בעולם. אתמול בערב ניסיתי להתקרב אליו בשקט מבלי שמליון וחצי איש ירגישו… זה לא הצליח.

אז הבוקר, אני חושב לעצמי, נזכה בקצת מאינטימיות שארצי דיבר אליה. אני מגיע לעץ ומסתבר שזה רק אני שם וחצי מאוכלוסיית יפן. או סין. לא בטוח. חצי מאוכלוסייה של איזה מדינה.

האמת העץ מאד מרשים. אומנם בערב עם 50 אלף נורות הוא יותר מדהים, אבל גם בבוקר הוא שם בכיס כל עץ ברוש שאריאל זילבר ראה.

זו תחושה שמלווה אותי בכל דבר בעיר הזו. מין ספק כזה האם אני מתלהב ממנה כי היא באמת מטריפה אותי… או אולי רק בגלל שהיא בקצה השני של העולם ועלתה לי אלף דולר בשביל כוס קפה איתה…?

10:00

אני מוצא את עצמי בבראינט פארק. אני מאד אוהב את המקום הזה. אולי כי המדרגות של הספריה הציבורית כל כך מוכרים לי מהסרטים… אולי כי בחג המולד יש פה שוק מגניב אולי סתם כי פעם לפני שנים שביקרתי פה התיישבתי על ספסל ולפתע הבחנתי בזוית העין שמישהו חרט על משענת העץ את המשפט: “אני רוצה לאהוב, רוצה לאהוב!”

11:00

אני ממשיך דרומה על השדרה השישית עד שהיא נפגשת בברודווי. עוצר לרגע ליד חלונות הראווה של מיסיס שמקושטים לחג. כל חלון כמו פתח לאגדת ילדים. אני עומד שם ומתבונן מוקסם בדמיות המיניאטוריות שרוקדות שוב ושוב.

אני ממשיך משם על 34 לכיוון האימפייר סטיט… זכרתי שיש פה איפשהו חנות נעלים שאני מאד אוהב אבל משום מה אני לא מוצא אותה… אני מסמן לעצמי לחזור לכאן מאוחר יותר ולחפש שוב.

אני מתחיל להיות רעב ומחליט לכוון עצמי לאחת התחנות הקבועות שלי בעיר, שוק Eataly. מול כיכר מדיסון. שוק שלם שמוקדש לאוכל איטלקי עם קיר שלם של פטריות. ובכדי להוסיף חטא על פשע יש במקום גם בר נוטלה לקינוח, ככה סתם למקרה שהקינוחים האיטלקים לא מספיקים. אל תשפטו אותי, יש ימים כאלה ששום מתוק לא מספיק.

בסוף אני מתייאש ועומד להכנס לשוק ואז קולט בזוית העין זוג שעושה סלפי שברקע תיבת הדואר עליה נשענתי. מוזר, אני חושב לעצמי, מכל האטרקציות זה מה שהם מצלמים? ואז אני מגלה ליד תיבת הדואר יש עמוד שעון מזהב. מטר ממני כשאני מחפש את את “הדבר”, פיספסתי את עמוד הזהב הזה עם השעון הקטן והמושלם הזה שעמד מולי כל הזמן הזה.

לעיר הזו יש דרך מרגיזה לשלוח מסרים… אם יש לך משהו לאמר, פשוט תגידי. אני מפנה גב ונכנס לשוק האוכל.

13:00

שינויי מזג האויר הביאו אותי לחשוב שמלבדם אני עצוב גם בגללך.

חילופי האנשים הביאו אותי לחשוב, שמלבדך לא נשאר לי אף אחד לאהוב.

מה שאמרת ומה שלא, הביא אותי לחשוב, שהמילים שלנו נפגשות.

אחרי שיטוט בין דוכני האוכל יצאתי עם שללל מכובד של כמה גבינות איטלקיות , פטריות ובאגט טרי, מי היה זה שאמר תנו לי פחמימות ואזיז את העולם? פחמימות ומגבונים לחיים. איך אנשים חיו בעולם לפני הדברים האלו?

רגע לפני שאני יוצא מהשוק עצרתי רק לבדוק מה התחדש בדוכן של נוטלה… תור ארוך של אנשים סיפר לי שמתוק עדיין באופנה.

ליד הבית שגרתי בו היתה לי פעם אהבה

זה לא מקרה שעברתי פה.

מחלתי כבר על הכבוד,

זחלתי כבר עד שום דבר

והיא האם עוד החיים, כלומר עוד פה.

היה פה ברוש עכשיו כבר אין

ושביל אחד הוביל לעד

רק מטורף חוזר רעב, אל נעוריו

עכשיו כבה אצלה האור,

חשבתי עוד אם לעלות

זו רק בדידות, לא כישלון, זה לא נחשב.

בכיכרות עם ההמון הפגנו נגד מלחמות

אבל הגדוד נפל שדוד בשדה הקרב.

שעת הצהרים מוצאת אותי צועד דרומה על ברודווי על בטן מקרקרת. ביקור בדוכנים האיטלקים בשוק איטלי סחרחר את בלוטות הטעם שלי

14:00

“וערים גדלות עושות לי להיות עצוב בתוכן“

במקומות קטנים אני איתך מסתדר

פה ושם באינטימיות מושך שמיכה

ובתוכה את, כמו חצי חבר.”

מתיישב על ספסל ביוניון סקוור.

לצידי ג’בטה עם גבינה איטלקית ואני מכרסם את שניהם בקצב ששלמה מכתיב לי באוזן…

יש פה ספסל אחד… ליד עץ אחד ועל אותו עץ מישהו תלה תיבת דואר. אין לי מושג למה. היא פשוט שם על אחד הענפים ואני יושב מולה תוהה איך היא הגיעה כל כך גבוה.

ואז הם מתיישבים לידי. זוג ישראלים. וגם לגביהם אין לי מושג איך הם הגיעו דווקא אלי. ואיך בכלל זיהיתי שהם ישראלים. כנראה שזה קטע כזה שלנו… מין חוש שישי לזהות משהו מוכר.

אני מנסה להגביר קצת את המוסיקה אבל הקולות חודרים.

“את רואה את המספרים המתחלפים פה על הבניין…” הוא אומר ומצביע על המטרונום…

“זה החוב הלאומי של כל המדינה הזו. רק שתדעי.” הבחורה מקשיבה לו ומהנהנת בראש.

אחרי כמה דק הוא מכריז “אני רעב” וקם וניגש לדוכן הנקניקיות ממול.

אני מסדר לרגע את האוזנייה… והבחורה שלצידי שומעת את ארצי ברקע.

היא מחיכת לעברי. “ישראלי?” היא שואלת?

“לפעמים אני חושב שכולם פה ישראלים” אני עונה.

“כן אה….”

אחרי דקה של שקט היא אומרת “אני פה עם חבר שלי”.

“גם אני” אני עונה.

“אההה, איזה יופי. איפה הוא?”

“פה” אני אומר ומצביע על האוזנייה.

היא מסתכלת עלי במבט מבולבל שהופך למבט מבוהל שהופך לחיוך מנומס.

אני ממשיך לכרסם את הפיקורינו שלי.

“אתה יודע…” היא אומרת מצביע על הבניין ממול “זה החוב הלאומי של אמריקה…”

“באמת?” אני אומר בקול אדיש.

“בחיי. שים לב איך המספרים עולים בכל שנייה בכל רגע.”

“הם עולים כי זה שעון” אני עונה לה. “את רואה את המספרים מצד שמאל… זה סופר את הדק מחצות והמספרים מצד ימין סופרים את הזמן שנותר עד חצות. “

היא מסתכלת שוב על הבניין שפתאום נראה לה באמת כמו שעון… ומבטה נודד לבן זוגה שעסוק בלהטביע את הנקניקייה שלו בקטשופ וחרדל… ואז מבטה שב ונח עלי… “אתה בטוח?”

מה אתה עושה? אני אומר לעצמי. זה שאתה מסתובב פה לבד זה לא אמור שאתה צריך להפריד בין כל הזוגות בעולם.

“את יודעת מה… אני חושב שאת צודקת. עניין השעון זה סתם סיפור שפעם שמעתי. אני די בטוח שזה החוב הלאומי.” אני מכניס את האוזנייה חזרה למקום בהתרסה וקם ללכת רק בכדי לראות אותה ממשיכה להגניב מבטים בין השעון לאקס העתידי שלה…

אולי באמת זה החוב הלאומי של מישהו למישהו…

ספק עולה בי…

נשיקת פרידה כדי להחזיק מעמד עוד חודש

הזמן עובר אז מה חסר

מעט זה לפעמים הרבה

אחרי שנים אין סיכומים יש רק ספק”

16:00

לקח לי כמעט שעתיים לעבור מרחק של פחות מק”מ ולהגיע לוושינגטון סקוור.

האידיוט שאמר דרך שתי נקד עובר קו ישר אחד… לא צעד ברחבי העיר הזו… כל הסחת דעת… כל חלון… כל צומת… כל אדם זר… זה סיפור שעוצר אותי.

“תתייחס אלי כשאני מתעלמת ממך!” היא צועקת.

אני מתקדם למרכז הכיכר ונעמד ליד המזרקה המפורסמת ועושה 360 מסתכל על הבניינים מסביב ומחפש את המלון המפורסם שבוב דילן פעם התגורר בו. נזכר בשיר של חברה שלו, ג’ואן באאז, יהלומים וחלודה…

עם המשפט האלמותי שמחסיר לי פעימה בכל פעם שאני שומע אותו:

“Our breath comes out white clouds

Mingles and hangs in the air

Speaking strictly for me

We both could have died then and there”